בשבילי הגליל המערבי

בשבילי הגליל המערבי

שוב אנו יוצאים לטייל והפעם שמנו את פעמינו לעבר הגליל המערבי.השעה הייתה מוקדמת והתאספנו בחניון טדי בירושלים ומשם נסענו לעבר כביש 443.

הנסיעה על הכביש הזה די מומלצת משום שהוא פותר הרבה בעיות של פקקים הן ביציאה מירושלים והן בחזרה לירושלים.ניתן בהחלט להתעלם מכל ההבטים הבטחוניים של התנועה על הכביש משום שהכביש  בהחלט לא יותר מסוכן מכבישים אחרים.

כביש 443 מתחיל למעשה באזור צומת עופר (מחנה עופר) ומסתיים בצומת בן שמן.הוא עובר בסמוך לישוב גבעת זאב(ע"ש זאב זבוטינסקי) עובר את מעלה בית חורון ויורד בצורה מאוד מתונה לעבר השפלה סמוך לעיר מודיעין ,דרך קברות המכבים בואכה צומת בן שמן.

מבחינה גאולוגית הכביש נע למעשה על שלוחה של הרי יהודה במה שמכונה "הורסט" בעברית "הרמה" גיאולוגית של השטח,ניתן בהחלט להבחין בזאת (במבט ימינה וגם שמאלה ) על פני הרכסים שמסביב וגם ניתן לראות כיצד השטח קומט וזהו מראה מרהיב.

הכביש לעשה שימש כנתיב תחבורה עקרי לירושלים בתקופות הקדומות עקב המציאות הגאולגית של שלוחה מתונה שעולה בהדרגה לירושלים, הכדרך איבדה ממעמדה רק עקב,החלטתם של צליינים ללכת בדרכים אחרות שבהם יש יותר אתרי צליינות על הדרך, וגם עקב השתלטות שודדי דרכים(משפחת אבו עוש מייסדי הכפר אבו גוש ) על הדרך.

כביש 443 הוא למעשה כביש שאמור להיות כביש זמני עד לפתחתה של דרך חדשה לירושלים שתכונה כביש 445.הכביש הזה אמור להיות בתוואי מקביל ,ועד כה נסללו רק כשלושה ק"מ ממנה.הדרך הזאת אמורה להיות דרך מהירה .אך כמובן זה יקח הרבה זמן ויש לפתור עוד כמה בעיות פוליטיות עד שזה יקרה.

כשאר אנו עוברים ליד העיר מודיעין אנו מבחינים בעיר מודיעין אשר היא למעשה איחוד של שלושה ראשויות שהפך להיות עיר(מודיעין ,מכבים -רעות)העיר עד כה מונה 75 אלף נפש(נכון ליוני 2010) והוקמה "רק" בשנת 2003 ועד כה יש בה הכול :תחנת רכבת מהירה, כבישי גישה מאוד נוחים, כ 10 קניונים ואפילו פרק תעשייתי,ממש מדהים.

אנו עוברים ליד קבר המכבים ואפשר לראות את הקברים הבזניים שנמצאו לא מזמן עם שמות עיברים,אך לצערנו הם לא קשורים לחשמונאים.

בצומת בן שמן אנו פונים לכביש המהיר שמתחבר לכביש 6 שאמור להוביל אתנו ליעדנו,הפעם חברת האוטובוסים שלנו הביא לנו שני נהגים ושניהם מאוד מיומנים ופה הם גם התחלפו לאחר חניית איסוף קצרה.

כאן המקום קצת לספר על כביש -6 ובכלל נושא הכבישים במדינה:

 מאחורי סלילת הכביש עמדו מספר מטרות, ובהן חיבור צפון הארץ ודרומה למרכז כדי לעודד את התפרסות האוכלוסין, בניית כביש עוקף לגוש דן שיקל על עומסי התנועה בכבישי האורך (כביש 2 וכביש 4), וכן עידוד הסטת האוכלוסייה באזור המרכז מזרחה, על ידי חיבור הערים המזרחיות (לדוגמה: מודיעין-מכבים-רעות) לשאר חלקי המדינה.

הכבישים בישראל מסווגים לפי כבישים ארציים, בינעירוניים, אזוריים ומקומיים. מספור הכבישים נעשה על פי חלוקה זו. שיטת המספור הנוכחית הונהגה בשנת 1980.

• כבישים ארציים – ממוספרים בספרה אחת (למשל, כביש ארצי מס' 1 – ירושלים–תל אביב-יפו).
• כבישים בינעירונים – שתי ספרות (למשל, כביש מס' 20 – נתיבי איילון).
• כבישים אזוריים – שלוש ספרות (למשל, כביש 412 העובר דרך רחובות, נס ציונה, ראשון לציון וערים נוספות).
• כבישים מקומיים – ארבע ספרות (למשל כביש מס' 8900 המחבר בין צפת לראש פינה).

כבישים בעלי מספר זוגי נעים מדרום לצפון (למשל, כביש 2 מתל אביב לחיפה) וכבישים בעלי מספר אי זוגי נעים ממערב למזרח (למשל כביש 5 – חוצה שומרון).

נכון לשנת 2007, קיימים כבישים ארציים הממוספרים בין 1 ל-7 ויש תכנון עתידי לכביש 9. לא קיימת עדיין תוכנית מפורטת בשלב מתקדם לכביש שיחזיק את המספר 8, מפני שאין צורך ממשי בכביש אורך נוסף כתוספת לכביש 2 (כביש החוף), כביש 4 (כביש החוף הישן), כביש 40, כביש 6 (חוצה ישראל), כביש 60 ("דרך ההר"), וכביש 90 (שהוא בחלקו כביש הערבה).כבישים זוגיים שספרתם הראשונה נמוכה יהיו מערביים, וככל שעולה מספר הכביש כך הוא מזרחי יותר. באופן דומה כבישים אי זוגיים המתחילים בספרות נמוכות נמצאים בדרום בעוד שכבישים המתחילים בספרות גבוהות נמצאים בצפון. ההיררכיה בסידור הכבישים דומה לשיטת הסעיפים (כלומר כביש 20 נמצא בין כביש 2 לכביש 4, ולא מזרחית לכביש 4). כך הכביש הצמוד לחוף הוא כביש 2, כביש פנימי יותר הוא כביש 4, כביש פנימי עוד יותר הוא כביש 6 וכביש הנושק לגבולה המזרחי של המדינה הוא כביש 90.

הספרה האחרונה בכבישי הרוחב מציינת את עומקם, או המרחק מהים, אך החוקיות ישימה בעיקר בכבישים אזוריים ומקומיים. כבישים הסמוכים לים מסתיימים בספרה 1; מעט לתוך פנים הארץ בספרה 3, במרכזה של המדינה בספרה 5 וברמת הגולן בספרה 9. הדבר נכון גם בכבישי אורך, אך הספרות המסיימות את מספריהן הן זוגיות – כבישי מישור החוף הם לדוגמה 780, 652, 410 ו-232; כביש ההר הם 784, 754, 356 וכו', וכבישי רמת הגולן ומזרחה של הארץ הם לדוגמה 918, 978, 808 ו-258.

בישראל קיימים שלושה כבישי אגרה:

כביש 6 שבו התשלום הוא על פי כמות הקטעים שנוסעים בו וסוג הרכב. על-אף התשלום, הכביש מושך נוסעים עקב הזמן שנחסך לנוסעים בו, במיוחד במרחקי נסיעה גדולים מצפון לדרום ולהפך. הציפייה היא שהכביש ימשוך נוסעים נוספים לאחר פתיחת החלקים הדרומיים והצפוניים שהנסיעה בהם תהיה ככל הנראה ללא תשלום. כביש 6 יועבר לידי המדינה ויהיה חופשי לנסיעה לכל אורכו בשנות השלושים של המאה ה-21, לאחר שלושים שנות זיכיון.

מנהרות הכרמל בחיפה – מערכת כבישי אגרה הסלולים בשתי מנהרות כפולות מתחת לרכס הכרמל. הן מחברות בין צומת הקריות בכניסה המזרחית לחיפה ובין כביש 2 בכניסה הדרומית-מערבית לעיר. המנהרות נפתחו לתנועת כלי רכב ב-1 בדצמבר 2010.בנוסף לכך נשלם כביש אגרה נוסף – הנתיב המהיר בכביש 1 שנפתח לתנועה בכביש 1 בסוף שנת 2010. הנתיב נבנה רק לכיוון מערב, ממחלף בן-גוריון למחלף קיבוץ גלויות באורך של 13 קילומטר. בניית הנתיב משולבת בבניית חניון חנה וסע ממזרח למחלף שפירים וייתכן שבמקום תוקם תחנת הרכבת שפירים.והוא למנויים בלבד.

לאחר נסיעה שנמשכה כשעה וארבים דקות עם הפסקה באלונית על אם הדרך בכביש 6 הגענו ליעדנו הראשון והוא כפר חסידים
התקבלנו ע"י מדריכים מתושבי המקום במה שהיה פעם בית הספר של הישוב,בסבר פנים יפות באחת הכיתות שהוסבה למעננו כחדר הרצאות.
ההרצאה שקבלנו עסקה בתולדותיו של הישוב ,שהוא למעשה די חריג במאפייני ההתיישבות בא"י:
תחילתו של כפר חסידים בשנת תרפ"ד-1924 בימי העלייה הרביעית כאשר החלו להתארגן בפולין קבוצות של חסידים שביקשו לעלות ולהתיישב בארץ ישראל. המגמה החלה עוד בשנת תרפ"ב-1922 עם ההכנות להקמתה של בני ברק, אלא שהפעם הכוונה הייתה להקים יישוב חקלאי ולא ישוב עירוני. החסידים נחלקו לשתי קבוצות התיישבותיות: האחת בהנהגת האדמו"ר מקוז'ניץ רבי ישראל אלעזר הופשטיין, דור ששי למגיד מקוז'ניץ, והשנייה בהנהגת רבי יחזקאל טאוב האדמו"ר מיבלונה, דור חמישי למגיד מקוזמיר. אליהם נלוו שני אדמו"רים נוספים: רבי ישעיהו שפירא ("האדמו"ר החלוץ"), וקרוב משפחתו רבי אברהם יעקב שפירא, האדמו"ר מדרוהוביץ', שאף הם היו צאצאים ישירים של המגיד מקוז'ניץ. האדמו"ר מדרוהוביץ' למד בחו"ל את מלאכת המדידה, ועתה היה ממונה על מדידת אדמות היישוב. החסידים שהגיעו ברובם מן המעמד הבינוני קנו בכספם את חלקת האדמה, ההתיישבות עצמה החלה ב-1925 בארבע נקודות יישוב. סיפור המעשה עורר התלהבות רבה בקרב היישוב הציוני. ש. שלום, בנו של האדמו"ר מדרוהוביץ', שהצטרף אל אביו והיה בעצמו בקבוצת המתיישבים, מתאר בספרו "עליית חסידים" את השנים הראשונות בתמונות ציוריות למדי של יהודים בעלי מראה חרדי, שיצאו לעבוד עבודת כפיים בשדה כשעל גופם ציצית ופיאותיהם וזקניהם מתבדרים ברוחעד מהרה החלו הבעיות לצוץ על פני השטח: האזור שקנו החסידים היה אדמת ביצה, שלא התאימה לחקלאות, והמלריה התפרצה והפילה חללים רבים. כמו כן, היישוב לא זכה בתמיכה מספקת של המוסדות הלאומיים, הכספים מפולין הפסיקו להגיע וההון הפרטי הלך ואזל. לכך התלוותה הבעיה המרכזית, והיא חוסר בידע ובניסיון חקלאי. הרבי מיבלונה (כמו גם אחרים) פנו אל הקרן הקיימת לישראל לעזרה. הקק"ל הגישה עזרה בשליחת מדריכים, פריעת החובות על קניית הקרקע ובעיקר בייבוש הביצות. קרן היסוד עזרה אף היא, כשהזרימה קצבה למתיישבים שהוכיחו כי בכוחם לנהל משק. הקק"ל החליטה ב-1926 על איחוד ארבע הנקודות לכדי נקודה אחת, וכך נולד כפר חסידים המוכר כיום. אל החסידים צורפה גם קבוצה של מתיישבי הפועל המזרחי.פועלי המזרחי (ניתן לומר) הם אלו שהצילו את הכפר מקריסה טוטאלית,למעשה צעירים אלו עברו הכשרה חקלאית וידעו להתמודד עם הבעייתיות של השטח שהיה למעשה "אגן ניקוז של הקישון" והיה מועד להצפות ולמחלות כמו קדחת מלריה ושאר "מרעין בישין".במהלך השנים עד לקום המדינה הלך והתבסס היישוב, ב-1950 הקימו חלק מצעירי היישוב את כפר חסידים ב', המורכב מתושבים שאינם חקלאים, ובנייני המגורים בו משולבים בתוך כפר חסידים א'. תושבי הכפר מתפרנסים מחקלאות כמו גם מעבודות מחוץ ליישוב. במהלך השנים האוכלוסייה התחלפה, וכיום תושבי הכפר הם בעיקר דתיים לאומיים וחילונים. במהלך השנים עקב שינוי הצביון הרוחני בכפר, עזבו רוב משפחות החסידים שבכפר לבני ברק ולירושלים. שאר החסידים הראשונים שהיו בכפר נפטרו במהלך השנים. מראשוני וממייסדי הכפר נשארה משפחתו של ר' שלום שפירא, שהיה גיסו – בעל אחותו – של האדמו"ר רבי ישראל אליעזר מקוז'ניץ ובן דודו של הרבי מדרוהוביץ'. בסמוך ליישוב הוקם ב-1937 כפר נוער דתי הנושא את אותו שם. באלול תשס"ג הוקמה בתוך כפר הנוער הדתי בכפר חסידים, ישיבת נחלת ישראל שבראשה עומד הרב שניאור קץ.כיום הכפר משלב בתוכו חילוניים ודתיים בעיקר דתיים לאומיים וישנה רק משפחה אחת שהיא למעשה מדור המייסדיםכאשר נסתיימה ההרצאה יצאנו החוצה צפינו בתערוכה על תולדות הישוב, ועלינו על גג בית הכנסת ששופץ בשנות התשעים של המאה 20 .על הגג קבלנו למעשה תצפית על שער העמקים על הישוב שגובל רכסים.
משם יצאנו וראינו את מגדל המים של הישוב שעליו נאמר:
ב – 1935 נערכו קידוחי מים באזור כפר חסידים ובעמק זבולון. הקידוחים שהתבצעו במסגרת תכנון מפעל השקיה מרכזי לעמק יזרעאל המערבי, ונערכו בעזרתו של המהנדס שמחה בלאס, היוו סנונית ראשונה המבשרת על הקמתה של חברת מקורות.
כאשר נסתיים הסיור יצאנו בישוב עצמו למקום מאוד ייחודי שנקרא "יאנקל שטאיטל"
וכך הסיפור:
גדי יעקב, חקלאי מכפר חסידים, מקדם בימים אלו פרויקט חדש: הקמת עיירה יהודית בתוככי כפר חסידים.יעקב יקרא לעיירה היהודית המשוחזרת שיקים בשם 'יענקל שטייטל' הרומז לשם משפחתו.
על הולדת הרעיון הוא מספר: "אני אוהב מאוד את יוצאי מזרח אירופה. זה חבר'ה שלמדתי איתם ביסודי ובתיכון, הייתי איתם בצבא ובמחנות העולים. נדלקתי על הנושא. בתקופה שעבדתי בחו"ל, ראיתי במרוקו ששותלים המון איקליפטוסים, והסבירו לי שזה בשביל לייבש את הקרקע. כשחזרתי לארץ קיבלתי מקק"ל אלפי שתילי איקליפטוס ושתלתי אותם על 70 דונם. לאחר מכן נשאר לי הרבה ציוד חקלאי, וכיוון שקשה להתפרנס מחקלאות, רציתי להשתמש בכל מה שיש לי כדי להעמיד תערוכה של חקלאות תיירותית. בהמשך התגלגל הרעיון להקמת השטייטל".
יעקב ביצע סקר בעיירות יהודיות שונות, והחליט לקחת דגימה מכל עיירה. הוא אסף גם חומר כתוב, תמונות ותיעוד בנושא העיירה היהודית.
במסגרת עבודתו נסע לרוסיה, ושם נתקל רבות באורח חיים וצורת בניה של העיירה היהודית, שהשתמרו אצל הרוסים. יעקב חבר לאדריכל סעדיה מנדל, ויחד תכננו את שחזור העיירה שתתפרש על פני 23 דונם ו-4000 מטר בינוי.
כעת הפרויקט בהקמה, ומתבצעות עבודות תשתית בקרקע. התכנית היא שכל מי שיגיע למקום יחוש את אווירת העיירה, וייזכר בריחות וטעמים מבית סבא וסבתא. ברחוב היהודי ניתן יהיה לראות את בית הכנסת, בית החייט הסנדלר האופה והנגר, ביתו של מבשל החמין, כולם מאובזירם מבפנים בכל הציוד הדרוש, כפי שהיה אז. כמו כן יוצגו כל הכלים כמו פיילות ואמבטיות מאותה תקופה. חלק מהאבזור הובא על ידי יעקב מרוסיה ומארצות אחרות. התקציב לפרויקט והניהול מונחים כולם על כתפי יעקב, בין השאר כיוון שהוא מקפיד שהמקום יהיה סגור בשבת.
זה יהיה מקום חי, פתוח ופעיל. יהיו תכניות תרבות ביידיש, שפה שהלכתי ללמוד כדי שנוכל להפעיל את המקום בעזרתה. המקום יהיה מיועד להארחה ולקיום אירועים, שבתות חתן ושמחות. יהיו חדרים ללינה ואפשרות לאוכל", אומר יעקב. בקיצור מקום שבהחלט מומלץ לכל מי שמגיע לכפר חסידים לבקר.
יצאנו לאחר מכן לבקר במקום ייחודי מאוד והוא תל אושה., שוכנת בסמוך לצומת סומך בחלקו המזרחי של הצומת .המקום מוכרז כגן לאומי והצליח לחמוק מידיהם של כל אלי הנדל"ן למיניהם רק אודות ליוזמה ברוכה של תלמידי בית הספר האזורי וכך הסיפור:
בדורות האחרונים, עד 1948, ישב באזור זה הכפר הפלסטיני הושה, שנכבש בקרבות רמת-יוחנן במלחמת העצמאות. הכפר ישב על מקומה של אושה העתיקה – יישוב יהודי קדום, ששימש כאחד ממקומות מושב הסנהדרין לאחר חורבן בית שני. על חשיבותה של אושה, מעיד גם הסיפור התלמודי על הריגת רבי יהודה בן בבא, שסמך זקנים לרבנות בין אושה ובין שפרעם. באזור יש כיום עיי חורבות, משוכות צבר ועצים רבים של אלה אטלנטית, וצמחיית מעזבה בין החורבות.
הסיפור שנספר לך הוא למעשה סיפורם של ילדי בית ספר איזור ומוריהם שהחליטו לקחת יוזמה ופתחו את האתר:
מחנכי כיתות ו' ומובילי פרוייקט "אימוץ אתר" פיתוח בר-קיימא. בי"ס "ניצני זבולון" 

היוזמה נולדה מתוך רצון שתלמידי בי"ס "ניצני-זבולון" שבמועצה אזורית זבולון יאמצו את אתר "אושה העתיקה" ויחשפו את תפקידיו ומורשתו, בפני תושבי האזור – תלמידים והורים. מכיוון שתכנית הלימודים בהיסטוריה של כיתה ו' עוסקת בתקופה הנדונה חשבו המורים וההורים, שדרך למידה שתשלב עיון ועשייה, תפתח אצל הילדים גם עניין רב יותר וגם תחושת הזדהות וגאווה עם המקום בו הם חיים.
השלב הבא היה להיכנס לתיאום עם שלוחת מרכז ארכיאולוגי מחוז חיפה של רשות העתיקות ולהגיע להסכמות על מהות הפעולות שהוא – ניקוי שני מבנים (גת ומבנה ציבור) ויצירת שביל מטיילים.במקביל לתיאומים עם גופים נוספים, נבנתה תכנית לימוד לילדים שתפגיש אותם עם המושגים הקשורים לדור אושה, הרבנים והמקום עצמו.
כדי לקרב את הילדים לרוח התקופה, הומחזו טקסטים מהתלמוד הבבלי, והומחשו הלבטים שעמדו בפני אנשי ישראל – האם לרדת לבבל או לשמור על הרוח היהודית בארץ-ישראל וכיו"ב שאלות. בשלב זה הוצגה הדילמה "האם להשקיע משאבים בנכסי עבר או רק בנכסי עתיד". כמו כן נערכה  סידרה  של מפגשים עם רשות העתיקות. הילדים שמעו הרצאת מבוא לארכיאולוגיה, שבעקבותיהם הם יצאו  לאתר ועבדו בניקוי גת ומבנה ציבור.פעם רק הילדים ובהמשך גיוס עם הורי השכבה. במקביל, עבדו על שילוט התחנות .כאשר שופר המסלול והוכנו ברושור של האתר וסטיקר – נערכו הילדים  לטקס חנוכת האתר עם הורי הילדים ומוזמנים נוספים. בימים אלו, נערכו באתר חפירות נוספות ואפילו נתגלה שם מקווה ליד גת השמנים מה שמוכיח שהאתר היה יהודי. האתר הולך ומתפתח משנה לשנה, ועוד יתפוס את מקומו הראוי בדרך לציפורי ולבית שערים. כאן, באושה קמה מעפר הרוח היהודית שכמעט אבדה באבק המרד של בר-כוכבא. כאן, קם עם ישראל הפצוע מגזרות אדריאנוס.

בסמוך לתל אושה יש ספסלים ושולחנות כך שאת הפסקת הצהרים שלנו לקראת השעה 14:00 עשינו שם.יצאנו לאחר מכן לשלב האחרון של סיורנו לעבר קיבוץ לוחמי הגטאות המשכנו עד לכביש 75 ומשם עלינו לכביש 4 בסמוך לקריית מוצקין ומשם הדרך קצרה ליעדנו .

כאשר הגענו לקיבוץ נכנסנו ישר לרחבת החניה ושם חיכה לנו המדריך שאמור להובילנו באתר.

נתחיל את סיורנו ביד לילד:

מוזיאון "יד לילד" הנו אגף נפרד בבית לוחמי הגטאות, הוקם בשנת 1996 בתכנונו של האדריכל רם כרמי. מוזיאון זה מותאם במיוחד לביקורם של ילדים ונוער מגילאי 10 ומעלה. את הקמת האתר הייחודי הגה יצחק צוקרמן, לאחר שילד בגטו ורשה ביקש ממנו שישיג לו מורה לכינור. צוקרמן פגש ברבות הימים את המורה, שלא ידע לספר לו על גורל הילד, שהיה לדבריו כישרוני במיוחד בנגינה. בצוקרמן גמלה ההחלטה להקים מוזיאון לזכרם של מיליון וחצי הילדים שניספו בשואה, לספר את סיפורם ולהעיד על כישרונותיהם.

לאחר מכן עברנו למוזיאון עצמו    :           

המוזיאון נוסד באפריל 1949 ובכך הוא למעשה מוזיאון השואה הראשון בעולם. המקום נוסד על ידי קהילה של ניצולי השואה, שחלקם יוצאי המחתרות בגטאות ויוצאי יחידות פרטיזנים, ביניהם יצחק צוקרמן, שגם הדריך שנים רבות במוזיאון. המוזיאון קרוי על שם המשורר והמחנך יצחק קצנלסון שעסק בחינוך בגטו ורשה ונספה באושוויץ.

בניין בית לוחמי הגטאות תוכנן על ידי האדריכל שמואל ביקלס בין השנים 1953 – 1959, ובשנת 2005 ביצע באתר משרד האדריכלים "אפרת-קובלסקי", הרחבה למוזיאון, על בסיס רעיונות עתידיים.

בתום הסיור במוזיאון ירדנו לראות את אמת המים המפורסמת  לידו ושם המדריך שלנו נועם קופמן סיפר לנו את ההיסטוריה סביבו:

אמת עכו היא אמת מים שהובילה מים מאזור כברי אל העיר עכו. אמה זו ששרידיה נראים עד היום בתחומי העיר עכו ומצפון לה, נבנתה על ידי סולימאן פאשה, והייתה האמה השלישית ששירתה את העיר. קדמו לה אמה הלניסטית ואמה שהוקמה על ידי אחמד אל-ג'זאר ונהרסה בידי נפוליאון בשנת 1799.

כל שלוש האמות הובילו מים מאזור כברי שבו ארבעה מעיינות – עין השיירה (עין באשה), עין צוף (עין עסל), עין גיח (עין אלפוואר) ועין שפע (עין מפשוח). מעיינות אלה שוכנים במרחק אווירי של כ-13 ק"מ מעכו העתיקה, ובגובה של כ-70 מטר מעל פני הים. השיפוע שנוצר, כחצי אחוז, איפשר למים לזרום בכוח הכבידה בלבד. 

האמה נבנתה על ידי שליט עכו אחמד אל-ג'זאר והזרימה מים לעכו בתוואי כמעט ישר. מקור המים היה ככל הנראה במעין עין שיירה שמדרום לכביש 89. המים זרמו בצינורות חרס עד לחומות העיר, ונכנסו אליה בתעלה מוגבהת על קשתות וקיר. האמה נהרסה על ידי נפוליאון בעת המצור ששם על העיר בשנת 1799, וכמעט שלא נותרו ממנה שרידים. מסיבה זו עיקר המידע אודותיה מגיע ממפה ששרטט הקרטוגראף הצרפתי פייר ז'אקוטן.

אנו נסיים את סיורנו כאן ונעלה לרכבים שלנו ונחזור חזרה למרכז הארץ כמובן הכי קצר והכי טוב דרך כביש 6